הטיסה מתחילה הרבה לפני העלייה למטוס

"מה הבעיה? זו רק טיסה."

אני שומעת את המשפט הזה לא מעט.

אבל עבור חלק מהלומי הקרב, טיסה אינה רק אמצעי להגיע לחופשה. היא עלולה להפוך לשדה התמודדות של ממש.

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז מלחמת "חרבות ברזל" אני עובדת עם הלומי קרב - יוצאי הלחימה בעזה (בסדיר ובמילואים), ותיקי אגף השיקום של משרד הביטחון ממלחמות קודמות, ויוצאי כוחות הביטחון (משטרה, מג"ב, שב"כ ואחרים). גברים שיצאו חדורי מלחמה לעשות למען ביטחונה של המדינה ושבו הביתה שונים. שונים מאוד.

לעתים הסדק מתחיל מיד תוך כדי מהלך הלחימה, לעתים זמן קצר לאחר סיומה ולעתים שנים רבות אחריה.

כך הגיעו אלי גלעד (שם בדוי), אדם כבן 60 שאת רוב שירותו בסדיר ובקבע עשה בגולני וישי (שם בדוי), איש צעיר כבן 25 שסיים מילואים במהלך "חרבות ברזל". בחרתי לספר עליהם כי הם בהמון אופנים מייצגים את ישראל היפה. את מיטב המתנדבים (גברים ונשים כמובן) לעשייה למען ביטחון מדינת ישראל. על הקושי של גלעד להודות שהוא אינו כתמול שלשום אכתוב בהמשך. פוסט זה ילווה את גלעד וישי בהכנה שעברנו בטיפול לקראת הטיסה לחו"ל.

המתח לקראת הטיסה החל אצל ישי בחוויה טרום מילולית. מצד אחד סופסוף סיים שירות מילואים ממושך והנה הוא יכול רגע להשתחרר מימים ארוכים בהם חווה סכנת חיים ממשית, מהתמודדויות עם מראות וריחות קשים משוא ומקולות הנפץ. מנגד, ימי המילואים הרבים הותירו בגופו חותם. כל רעש, כל תנועה חדה העצמו את החרדה. בחדר הוא ישב בפינה כך שמאחריו גבו יש קיר, חס וחלילה לא חלון כי אז הוא אינו מוגן. כל קול שהגיע מבחוץ עורר בו חרדה.

גלעד הגיע ממקום אחר. אחרי שנים רבות בהם שירת בסדיר ובקבע. שנים בהם חי את החיו באופן מיטבי, בנה בית והקים משפחה. לכאורה הכל נראה טוב. הוא כבר צא לפנסיה... אלא שאז נקרא לסייע בניהול הלוויות הרבות שהתקיימו במהלך מלחמת "חרבות ברזל". אלה שרטו את השריון שהצליח במאמצים רבים לבנות. גלעד ואשתו רק תיכננו להגיע לרגע בו יוכלו לצאת לחופשה בחו"ל... אלא שתחוש חוסר המסוגלות לעלות לטיסה ולשאת את חוסר הוודאות שכרוכה בכל תהליך העלייה למטוס נראתה גדולה על כוחותיו.

בניגוד לחוויה ש"יהיה בסדר", ו"נסתדר כבר" האופיינית לרבים מאתנו, טיסה לחו"ל עבור מי שסובל מהלם קרב דורשת הכנה משמעותית עוד לפני ההגעה לנתב"ג.

הצעד הראשון בתחילת המסע לעבר שדה התעופה הוא איתור המקומות בהם יש סיכוי שהמטופל יחוש בהם לחץ ומתח גבוהים מחלון הסבולת שלו.

מהו חלון הסבולת (Window of Tolerance)? חלון הסבולת הוא מושג שפותח על ידי הפסיכיאטר ד"ר דן סיגל, הוא טווח העוררות הרגשית והגופנית המיטבי. בתוך חלון זה, אנו מסוגלים לחוות, לווסת ולהכיל רגשות וחוויות מאתגרות מבלי לצאת מאיזון או להיכנס למצב של הצפה ומשבר. יציאה מ"חלון הסבולת" מעוררת את מערכת העצבים הסימפטטית (הלא רצונית) לתגובות בעלות מאפיינים של "בריחה" או "לחימה" או "קפיאה". במקרים כאלה נראה התנהגויות האופייניות לחוסר שקט, קוצר רוח, חרדה ועצבנות. מנגד נוכל לראות התנהגויות של קפיאה וניתוק.

בשיחה עם גלעד וישי צפינו את האתגרים הבאים: המוני האנשים שמסתובבים בשדה התעופה, קולות שיחה חזקים, צעקות התרגשות לא צפויות, התורים ארוכים, הבדיקות ביטחוניות וקולות מערכת הכריזה. גם הכניסה למטוס נצפתה כאתגר לא פשוט. המטוס הוא מרחב קטן, צפוף ודחוס. המגע עם האנשים בתור כדי לשבת. הטיסה מגיעה בשלב עוד יותר מאוחר: רעשי המטוס, חוויית הלכידות, תנועת המטוס במהלכה של הטיסה. כל אלה מגבירים את חוויית חוסר השליטה שהיא חוויה כל כך נדרשת עבור מי שסובל מהלם קרב.

לכן יש מטופלים שמתכוננים לטיסה שבועות מראש.יש כאלה שנמנעים מטיסות במשך שנים.ויש כאלה שטסים – אבל משלמים על כך במחיר רגשי עצום שאיש סביבם אינו רואה.

בפעם הבאה שתראו אדם שנראה חסר מנוחה, דרוך או חרד בטיסה – אולי תזכרו שלא כל הקרבות נשארים מאחור כשהמלחמה מסתיימת.