המושג רגשות מובעים (EE – Expressed Emotion) מתאר את טבעו של הקשר הרגשי והתקשורתי בין בני משפחה לבין אדם במשפחה המתמודד עם מחלה פסיכיאטרית קשה, ובעיקר סכיזופרניה. המודל פותח ונחקר על ידי פרופ’ ג’וליאן לף ועמיתיו, על בסיס מחקרים שנמשכו למעלה מעשרים שנה, והראה קשר מובהק בין דפוסי תקשורת רגשיים במשפחה לבין מהלך המחלה והישנות סימפטומים.

המדידה של EE נעשית באמצעות ראיונות מובְנים עם בני המשפחה, שאורכם כשעה עד שעה וחצי. בניתוח הראיונות לא מתמקדים רק במה שנאמר, אלא גם איך זה נאמר – טון הדיבור, עוצמת הקול, קצב הדיבור והשינויים בו. מדדים אלו מאפשרים להבין את המטען הרגשי שמאחורי המילים.

ביקורתיות ועוינות

אחד המרכיבים המרכזיים של EE הוא ביקורתיות. לדוגמה, הורה יכול לתאר התנהגות של ילד חולה בצורה עניינית: “הוא קם רק בצהריים”, או באותו תוכן אך בטון ביקורתי, חד וטעון רגשית. ההבדל אינו בתוכן אלא באופן ההבעה - הרמת קול, האצה בדיבור ושינויי טון. במחקרים שנערכו בבריטניה, נמצא כי הממוצע הוא כשש הערות ביקורתיות בראיון; כשליש מהמשפחות אינן משמיעות ביקורת כלל, ואילו בקצה הקיצוני ניתן למצוא עשרות הערות בשעה.

עוינות היא הרחבה של ביקורתיות: רצף של ביקורות על היבטים שונים בהתנהגות, או ביקורת המופנית כלפי האישיות עצמה ולא רק כלפי ההתנהגות (למשל: “הוא עצלן”). עוינות מבטאת שילוב של כעס ודחייה, ולעיתים משקפת שחיקה ורצון סמוי להפסיק את תפקיד המטפל.

מעורבות יתר

מרכיב מורכב יותר הוא מעורבות יתר רגשית. כאן מדובר בהצפה רגשית, חרדה גבוהה והגנת־יתר. המדידה תלויה גם בהקשר תרבותי: תרבויות שונות מציבות רמות שונות של לגיטימיות להבעת רגש. לדוגמה, בכי של גבר במהלך ראיון ייתפס כביטוי רגשי חריג יותר מבכי של אישה.

מעורבות יתר יכולה לבוא לידי ביטוי בהגנת־יתר (התייחסות למטופל כאל צעיר מגילו), בהקרבה עצמית מוגזמת של ההורה המטפל, או בהזדהות יתר - טשטוש גבולות עד לכדי סימביוזה. במצבים אלו ההורה והמטופל מתפקדים כמעט כישות אחת. אף שמדובר בכוונות טובות, מחקרים מראים שמטפל אחד מתוך שלושה מפתח דיכאון משמעותי, ושמעורבות כזו אינה מיטיבה עם אף אחד מהצדדים.

מאחורי מעורבות היתר עומדים לרוב אשמה וחרדה. הורים רבים שואלים את עצמם מה עשו “לא נכון” שגרם למחלה. כאשר האשמה אינה מעובדת, היא מתורגמת להגנת יתר ולתחושת אחריות טוטאלית, המלווה בחרדת נטישה עמוקה.

חמימות - המרכיב המגן

בניגוד לכך, חמימות היא מרכיב רגשי חיובי ומגן. חמימות מתבטאת בהכרה במחלה לצד הכרה באדם שמאחוריה, בזיהוי תכונות חיוביות ובהבעת יחס אמפתי ולא שיפוטי. כאשר רמת החמימות גבוהה, נמצא שהמטופלים שומרים על יציבות טובה יותר ואינם מראים החמרה סימפטומטית.

הקשר בין EE ומהלך המחלה

מחקרי מעקב הראו כי מטופלים שחזרו לבית עם רמות גבוהות של ביקורתיות, עוינות או מעורבות יתר - היו בסיכון גבוה יותר להחמרה או חזרת סימפטומים בתוך חודשים. לעומת זאת, חמימות שימשה גורם מגן משמעותי. מכאן נובעת נקודת מפתח חשובה: למשפחה יש יכולת להשפיע לרעה - אך גם להגן ולסייע.

הסימפטומים שמכעיסים

ההורים המטפלים נוטים לכעוס במיוחד על הסימפטומים השליליים של סכיזופרניה: חוסר יוזמה, אי-קימה מהמיטה, הימנעות מעבודה או היגיינה. אלו נתפסים כ“בחירה” או עצלות, בניגוד לסימפטומים החיוביים (כגון שמיעת קולות) שנתפסים כחלק בלתי נשלט מהמחלה. הקושי של ההורה להכיר בכך שגם הסימפטומים השליליים הם ביטוי של המחלה - הוא מקור מרכזי לכעס.

תגובות המטופל לכעס

כאשר אדם עם סכיזופרניה חווה כעס ואיום, תגובותיו דומות לתגובות בעלי חיים במצבי סכנה: לחימה, בריחה או קיפאון. כיוון שההורה אינו יכול “לסגת” מתפקידו, הקונפליקט עלול להסלים ואף להוביל לאלימות. חשוב להבין כי הסיכון לאלימות מופנה בעיקר כלפי המשפחה הקרובה, בשל האינטנסיביות והחשיפה המתמשכת.

EE נמוך – אלטרנטיבה אפשרית

במצב של EE נמוך, ההורה מסוגל להיות חם ותומך מבלי להתערב יתר על המידה. הוא מכיר בחוויית המטופל מבלי לאשר אותה כמציאות אובייקטיבית (“אני יודעת שאתה שומע קולות, אבל אני לא שומעת אותם”), ומגן גם על המרחב האישי והנפשי שלו עצמו. זהו איזון עדין בין אמפתיה לגבולות.

התערבות משפחתית והפחתת EE

מחקרים הראו שהתערבות משפחתית מפחיתה משמעותית את שיעורי ההחמרה. ההתערבות כוללת פסיכו-חינוך, העלאת תקווה, עבודה מובנית על פתרון בעיות ותקשורת ישירה. המטופל נתפס כמומחה לחווייתו, והקשבה לדבריו היא תנאי לפתרון.

ביקורתיות עוברת מיסגור מחדש: כעס נתפס כביטוי לאכפתיות, והופך לבקשה קונקרטית הניתנת למשא ומתן. שבח על שינוי, גם קטן, נמצא כמניע יעיל בהרבה מכעס. מעורבות יתר דורשת עבודה עמוקה יותר על חרדה ואשמה, ולעיתים גם הפחתת מגע פיזי באמצעות מסגרות יום, עבודה מוגנת או הרחבת עולמו של ההורה המטפל.

סיכום

רגשות מובעים אינם תכונה של “משפחה רעה”, אלא תוצר של אכפתיות, חרדה ואהבה במצבי קיצון. הבשורה המרכזית של מודל EE היא שהקשר המשפחתי ניתן לשינוי – וששינוי זה יכול לשפר באופן משמעותי את מהלך המחלה ואת איכות חייהם של המטופל ושל בני משפחתו גם יחד.

Leff, J., & Vaughn, C. (1985). Expressed emotion in families: Its significance for mental illness. New York: Guilford Press.