המחקר שפורסם לאחרונה ב-Journal of Interpersonal Violence שזכיתי להיות בין כותביו יחד עם פרופ׳ אלי בוכבינדר וצבי איציקוביץ, בוחן את הדינמיקה המורכבת של זוגות שבחרו להישאר יחד ולשקם את חייהם לאחר אלימות בין-זוגית. השיח הציבורי והמקצועי סביב אלימות בין-זוגית מתמקד לרוב בציפייה כי אלימות מחייבת את סיום הקשר והיפרדות הצדדים. תפיסה זו, המכונה "פרדיגמת ה'או/או'", מוצגת כבעייתית, מאחר שהיא מתעלמת מהמציאות המורכבת של זוגות הנאבקים בין הבחירה להישאר יחד לבין הבחירה לעזוב.

עיקרי המחקר: שלושה שלבים לשיקום

המחקר התבסס על 24 ראיונות עומק עם 12 זוגות הטרוסקסואליים, שחיו יחד וללא אלימות פיזית מדווחת במשך שנה לפחות לאחר שהאלימות נחשפה. הניתוח הגדיר את תהליך השיקום כתהליך "דיאלקטי" – מאבק מתמיד בין כוחות מנוגדים כמו פחד מול תקווה, וצורך בחיבור ("אנחנו") מול צורך בנפרדות וזהות אישית.

תהליך קבלת ההחלטות והשיקום חולק לשלושה שלבים מרכזיים, אשר לרוב החל בעקבות צו הרחקה או מעורבות משטרה:

1. שלב ההיפרדות וההערכה מחדש- מציאת העצמי (The Separation and Reassessment Stage)

השלב הראשון מתחיל לרוב בהפרדה פיזית (לעיתים לאחר צו הרחקה או מעורבות המשטרה). תקופה זו מאפשרת לכל אחד מהצדדים לבחון מחדש את זהותו האישית ואת משמעות הקשר.

עבור רבות מהנשים שהשתתפו במחקר, ההפרדה הייתה חוויה משחררת שאיפשרה להן לחוש תחושת עצמאות מחודשת ולבנות לעצמן חיים נפרדים. באופן פרדוקסלי, תחושת העצמאות והביטחון העצמי שנרכשו בתקופה זו הן שאפשרו להן לקבל החלטה מושכלת – האם לחזור לקשר ממקום של בחירה אמיתית ולא מכורח.

כך תיארה רחל את התהליך: "יצאו דברים טובים מהפרידה שלנו, תחושת עצמאות... ידעתי שאני עכשיו אחראית לחיים שלי ושל הבת שלי... בסוף הגעתי למסקנה שאני רוצה להישאר עם בעלי למרות הכול... חזרתי קודם כל בגלל אהבה... וזה שהוא הראה סימנים שהוא הבין מה הוא עשה ורצה להשתנות".

גם הגברים שהשתתפו במחקר דיווחו כי ה"הפסקה" אפשרה להם לקחת אחריות על האלימות, ולהכיר בחשיבות המשפחה והאהבה כגורמים שמעלים את המוטיבציה שלהם לשנות את דרכיהם.

2. יצירת "חוזה" משותף: בניית זהות זוגית חדשה (Creating a Joint Contract)

בשלב השני, בני הזוג שבחרו לחזור פותחים ב"דיאלוג" שמטרתו יצירת חוזה חדש לקשר, המבוסס על אחריות אישית ושינוי הדדי.

שרה סיפרה על התנאי הבלתי מתפשר שלה לחזרה: "אמרתי לו: 'תקשיב, אם אתה רוצה עוד צ'אנס איתי, אתה חייב לבוא לטיפול... לא אקבל לא כתשובה'". היא הציבה גבולות ברורים, כולל הסכמה כתובה על פרטי חייהם המשותפים (כמו מתי היא הולכת לבקר את אמה). הנכונות שלו לקבל את התנאים הללו ולהיכנס לטיפול נתפסה בעיניה כהוכחה לכך שהוא מכבד אותה ומוכן להשתנות.

מצדו, דוד (בן זוגה של שרה) הדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות הדדית: "ברגע שהיא אמרה לי: 'תקשיב, אני הולכת להבין את הטעויות שלי כדי שבקשר הבא שלי לא אעשה את אותן טעויות', וברגע שהיא הראתה לי שהיא רוצה לעשות שינויים, אמרתי לה: 'בואי נעשה את התיקון ביחד – אני אלך ואתקן את עצמי, את תתקני את עצמך – ואחרי זה נתקן דברים יחד'".

הסכמה הדדית זו, שהושגה בטיפול זוגי, מהווה בסיס מחודש של אמון ומאזן כוחות שונה בקשר.

3. חיבור מחדש ל"אנחנו": בניית עתיד בטוח (Reconnecting to We-ness)

השלב הסופי הוא חזרה לחיים משותפים, יישום והערכה של ה"חוזה" שהוסכם, ובניית תחושת "אנחנו" חיובית.

דנה ציינה כי הטיפול היה קריטי ביצירת תחושת ביטחון, שאפשרה לה לבטא כנות רגשית לגבי הלבטים והכעסים שלה. היא מדגישה כי האמון הוא תהליך מדורג, אך ניתן להשיגו: "אני לא יכולה להגיד היום שאני משוגעת עליו כמו שהייתי – אחרי הכל, הוא כן פגע בי. אבל אני מאמינה בו ונהנית להיות איתו... היום אני יכולה להגיד שיש לי בעל פנטסטי באמת, אדם נהדר וחבר טוב". היא אף ציינה שהיא רואה עתיד לקשר שלהם, והחליטה להביא עימו ילד נוסף.

קריאת תיגר על הגישה הקיימת

המחקר מצביע על כך שטיפול זוגי, כאשר רמת הסיכון נמוכה, אינו בהכרח מסוכן, ואף יכול להועיל בהפחתת אלימות, הגברת האחריות של הגבר ושיפור התקשורת ושביעות הרצון. המחקר מעלה שוב את הדיון הרגיש בנוגע לטיפול זוגי במצבים של אלימות. הגישה המסורתית נוטה להתנגד לטיפול זוגי בשל חשש לבטיחות האישה, חשש לכפייה (כניסה לטיפול מתוך תחושת איום) והטלת אחריות משותפת על האלימות. המחקר מצטרף לקולות מקצועיים הטוענים כי עבור זוגות החווים אלימות "מתונה עד קלה" שאינה מונעת משליטה כוחנית, טיפול זוגי יכול להיות יעיל, בתנאי שבטיחות האישה מובטחת.

המחקר מצביע על כך שלטיפול זוגי פוטנציאל להועיל בהפחתת האלימות, הגברת האחריות של הגבר ושיפור התקשורת ושביעות הרצון הזוגית.

מסקנה למערך המטפל

המחקר מדגיש כי אנשי מקצוע המטפלים באלימות בין-זוגית חייבים לתת לגיטימציה לבחירה של בני הזוג להישאר יחד, ולא לשפוט אותה כטובה או רעה. תרומתו המרכזית של המחקר היא בהצגת מודל תלת-שלבי לשיקום הדיאלקטי, המאפשר למערכי הטיפול להשתחרר מפרדיגמת ה"או/או" ומעניק לגיטימציה לזכותם של בני הזוג לשקם את חייהם המשותפים למרות האלימות שהייתה בעבר תוך בחינה מתמדת של הסיכונים והבטחת הבטיחות האישית.

האתר בתחזוקה