המאמר שלפניכם עוסק במפגש שבין שני עולמות טיפוליים הנראים לכאורה רחוקים זה מזה: השמאניזם המסורתי, כפי שהוא מתקיים בתרבויות ילידיות עתיקות, והפסיכותרפיה ההוליסטית כפי שהתפתחה בעולם המערבי המודרני. דרך סקירה תיאורטית, דוגמאות טיפוליות וחוויות אישיות, נבחן האם קיים קשר מהותי בין תפקידו של השמאן לבין זה של הפסיכותרפיסט, ומה ניתן ללמוד מהחפיפה שביניהם.

המאמר בוחן נושאים כגון חניכה והכשרת מרפאים, אופי הקשר הטיפולי, עבודה עם מצבי תודעה שונים, שימוש בטקסים, סמלים, סיפורים, חלומות וכלים אנרגטיים – ומעמיד זה מול זה את הגישה השבטית־קהילתית של השמאניזם מול הגישה האינדיבידואלית של הפסיכותרפיה. לצד ההיבטים התאורטיים, משולב במאמר תיאור של תהליך אישי שעברתי, בין מסעות שמאניים בפרו לבין עבודתי כפסיכותרפיסט הוליסטי.

מטרת המאמר אינה להחליף מסורת אחת באחרת, אלא להציע נקודת מבט רחבה ומעמיקה על הריפוי האנושי – ריפוי המתייחס לאדם כשלם: גוף, נפש ורוח, ובהקשר שלו לקהילה, לטבע ולמימדים שמעבר לתודעה היומיומית.
המאמר מבקש לפתוח מרחב של מחשבה, חקירה ודיאלוג בין מסורות עתיקות לבין גישות טיפול עכשוויות, ולשאול כיצד חיבור כזה עשוי להעמיק ולהעשיר את עבודת המטפל ואת תהליך הריפוי עצמו.

לקריאת המאמר המלא, לחצו כאן.