חשבתם פעם למה כל כך קשה לנו לנהוג בחמלה, כשזה אחד הדברים שהכי נחוצים בעולם שלנו?

כשאני מעבירה סדנאות של חמלה עצמית, זה אחד הדברים שהכי בולטים בסדנה.

הצורך של המשתתפים בחמלה עצמית עצום, וככל שהם מבקשים לסגל את האיכות הזאת לעצמם, כך בפועל קשה להם להביא את החמלה הזאת ולשהות בתוכה.

אז, למה קשה לנו כל כך לנהוג בחמלה?

אני חושבת שהסיבה העיקרית היא שאנחנו לא יודעים איך. סביר שרובנו לא למדנו את זה. לא בבית, ולא בבית הספר, ובטח לא במקום העבודה... וגם בלא מעט מערכות יחסים השיפוט והתחרותיות ומי צודק שולטים...

אנחנו חיים בחברה מערבית מאד, שעסוקה בתחרות והשוואות.

שמאמינה שבלי השוואות ובלי הצטיינות והישגיות לא נגיע לאותם הישגים ויעדים שחשובים לנו.

זאת חתיכת דרך לעבור מתחרות ושיפוטיות ומלחמות אגו, אל קבלה וחמלה ואהבה.

זה אפילו קצת מפחיד, כי- מה נעשה עם כל הרגשות והפגיעות הזאת...??

תרגולי חמלה עצמית יכולים להתוות את הדרך:

איך להיות בקבלה גם מול כאב וקושי,

איך להיות באהבה עצמית גם כשטעינו,

איך להיות בעוצמה גם מול פגיעות וחולשה,

איך לעבוד בצורה נכונה עם כל הקולות הביקורתיים שבראש,

ולא, זה לא להחליף כל מחשבה של "אני אפס" במחשבה "אני נהדר". זה לא כזה עובד...

וגם אם כן, כמה אפשר להיות בפייק איט? (מתוך הגישה של fake it till' you make it).

כשאנחנו לומדים לנהוג בחמלה אנחנו רוכשים מיומנות לחיים.

מיומנות לצלוח את אתגרי החיים מחוזקים יותר, נוכחים יותר וקרובים יותר לעצמנו ולאחרים.

לא סתם נמצא במחקרים שחמלה מפעילה את מערכת הדאגה בגוף, ואת החיבור והקשר, ובכך היא מאפשרת להפחית את רמות הלחץ בגוף, ולאפשר יותר חיבור גם לעצמנו וגם לאחר.

דרך תרגול חמלה אנחנו לומדים איך להיות בנוכחות גם מול כאב, להפחית מעוצמת הסבל שלנו והתגובות האוטומטיות ולהרגיש פחות בודדים בעולם.

באופן מפתיע, כל אלה בסוף דווקא מסייעים לנו להגיע למטרות וליעדים שלנו, אבל בלי המחיר של השיפוטיות והביקורת העצמית שמוסיפים כאב מיותר לחיינו.