לעתים, הכאב מוסווה כקריאה דחופה למעורבות בין המפגשים. הודעות אלו חוצות את גבולות חדר הטיפול ומבקשות מענה מיידי, לא רק רציונלי אלא רגשי. אלו הרגעים בהם הקשר הטיפולי נבחן באמת. המטפל עומד מול קריאה עזה שאינה ניתנת לסיפוק מיידי ושוקל כיצד להגיב: להיות נוכח מבלי להיענות מיד, להקשיב ולכבד את הכאב מבלי להיסחף, ולבחור את מידת המרחק והקרבה. כל בחירה כזו מעצבת את המסע הטיפולי, בונה יציבות וחוסן פנימי ומלמדת את המטופל התמודדות עצמאית עם מצוקה.

מהות הגבול

הגבול הטיפולי הוא לא ריחוק. הוא דרך לומר: אני איתך, אך לא במקומך.
הוא יוצר את המרחב שבו אפשר להרגיש את כל מה שקורה, בלי לאבד את עצמך.
הוא המקום שבו מצוקה יכולה להפוך להבנה, ותלות יכולה להפוך לצמיחה.
כאשר יש גבול, יש גם ביטחון. המטופל יודע שאפשר לסמוך על המסגרת, על הקצב, על כך שהמטפל יישאר יציב גם כשהגלים סוערים.

כשהמצוקה מבקשת לפרוץ את המסגרת

לרוב לא מדובר במרד או בחוסר כבוד לגבולות או חוסר התחשבות במטפל.
המצוקה פועלת מבפנים, דוחפת למצוא אחיזה, שולחת יד רגשית החוצה בתקווה למשהו שירגיע.

מדברת בשפה הידועה והמוכרת של המטופל, הזירה משתנה.
המטפל, שרואה את הכאב, מרגיש גם את הפיתוי להיות המושיע, להיות זה שיקל ולו לרגע.
אבל אם הוא יענה לצורך באופן מיידי, הוא עלול לחזק דווקא את המקום שמרגיש חסר אונים.
התגובה האמפתית האמיתית איננה “להציל”, אלא לעזור למטופל לגלות שהוא מסוגל לשאת את הכאב מבלי לקרוס.

דוגמה מהקליניקה

מטופלת לאחר גירושים כואבים שולחת הודעה :
“אני לא מפסיקה לבכות, אני חייבת לשתף אותך.”
המטפל קורא, מרגיש את הסערה, מתחבט ולבסוף משיב קצרה באמפטיה לכאב אך בוחר להשהות את העיסוק למפגש.
בפגישה הבאה הוא אומר לה:
“ראיתי כמה היה לך קשה . אני גם מבין כמה חזק הצורך שלי להיות שם עבורך ברגעים כאלה. ננסה לחשוב יחד מה יכול לעזור לך להחזיק את עצמך כשאני לא זמין.”

זהו רגע של אנושיות עמוקה שמתעלה על הדחף לספק את המבוקש.
לא ניתוק, אלא נוכחות אחרת.
המטפל מכיר בכאב, רואה את הצורך, אך מחזיר את האחריות למרחב הטיפולי שבו ניתן ללמוד החזקה פנימית.

גבולות הלב

במקרים רבים המטופל מפרש גבול כסירוב או כדחייה.
אך דווקא הגבול הוא ההוכחה לכך שהמטפל רואה אותו באמת.
הוא אומר במעשיו: אני לא אאפשר למערכת היחסים שלנו להפוך למקום של תלות או של הצפה, אלא למרחב שבו אתה יכול להתחזק.
עם הזמן, המטופל לומד שהגבול איננו דחייה אלא ביטוי לאהבה בוגרת.
אהבה שמחזיקה, אהבה שנשארת, אהבה שלא מתפרקת.

ריפוי שמבוסס על יציבות

המטרה בטיפול איננה לספק מענה מיידי לכל כאב, אלא לעזור למטופל לבנות את היכולת להכיל את הכאב בעצמו.
הגבול מאפשר לראות את הצורך, להכיר בו ולדבר עליו, מבלי למהר למלא אותו מבחוץ.
כך נוצר ריפוי שמבוסס על חוסן פנימי ולא על תלות.

מחשבה לסיום

גבולות אינם סוגרים, הם שומרים.
הם אינם ביטוי של ריחוק אלא של אחריות, של כבוד ושל אמונה בכוחות של המטופל.
כאשר המטפל מצליח להישאר יציב מול כאב שמבקש מענה מיידי, הוא מלמד שיעור עמוק באהבה שאיננה נבהלת ואיננה נכנעת.
זו האהבה שבונה נפש חזקה.
זו האהבה שיש בה גבול.