הגברים בוכים בלילה? דיכאון גברי סמוי בישראל

דיכאון גברי סמוי הוא מצב נפשי מורכב ומאתגר לזיהוי בשל אופיו הנסתר. בניגוד לדיכאון הקלאסי שמתאפיין בעצב גלוי, פגיעה קשה בתפקוד והרגשת חוסר אונים, הדיכאון הגברי הסמוי מופיע בדרכים שונות לחלוטין, כמו שימוש מופרז בחומרים ממכרים, התנתקות רגשית מהסביבה, התפרצויות זעם או פעילות כפייתית (Real, 1998). הופעתו אינה מוגבלת לגיל מסוים, אבל לעיתים קרובות הוא מתעורר בתקופות מעבר משמעותיות בחיים, בעת כניסה לתפקיד חדש, לאחר לידת ילד או במהלך משבר בזוגיות. במציאות הקיימת בישראל בשנים האחרונות, שבה גברים רבים נקראים שוב ושוב למילואים, שם הם נחשפים לאירועים ביטחוניים ומצבי קצה, הדיכאון הגברי הסמוי הופך לאופן התמודדות יעיל לכאורה, משום שהוא מנתק את החוויה הרגשית מהתודעה היומיומית, מאפשר תפקוד חיצוני מסוים ומפחית מגע עם רגשות כמו כאב, פחד ואשמה (Brownhill et al., 2005).

הדיכאון הגברי הסמוי נובע מפער מהותי בין העולם הפנימי של הגבר לבין מה שהתרבות מאפשרת לו לבטא. מגיל צעיר, בנים לומדים שהביטוי הרגשי הספונטני נתפס כחולשה. המסר התרבותי ברור: "גברים לא בוכים", "תהיה חזק" ועוד. משפטים אלו, שנאמרים בדרך כלל בכוונה טובה שמטרתה להרגיע, יוצרים בעצם ניתוק ופיצול בין הילד הקטן לבין חווייתו הרגשית. ככל שהילד גדל ומתבגר, הוא לומד להדחיק כל תחושה שנתפסת כרכה או פגיעה. במקום לבטא פחד, הוא מגיב בתוקפנות, על חשבון העצב בבגרות אפשר להשתמש בחומר או בהתנהגות שממסכים אותו. התהליך הזה מוביל ליצירת מעין עצמי כוזב שמציג לעולם חזית של שליטה ותפקוד בעוד שהעצמי האמיתי, הפגיע, נקבר עמוק פנימה. ניתן לראות בדיכאון הגברי הסמוי מנגנון הגנה לא אדפטיבי, שמטרתו לצמצם מגע עם כאב נפשי עמוק על ידי הסטתו או השתקתו באמצעות דפוסי התנהגות מפצים.

פעולה כפיצוי על כאב

הביטויים של דיכאון גברי סמוי מגוונים ולעיתים מבלבלים. גברים עשויים להתרגז מהר, להתפרץ כתוצאה מדברים שבעבר לא הטרידו אותם, או לחילופין, להפוך קפואים רגשית, מנותקים ואדישים. עבור גברים רבים, להכיר במצוקה רגשית מרגיש כמו ויתור על דימוי של כוח ושליטה, ולכן הכאב מחפש לעצמו מוצא דרך פעולה (Acting Out) ולא דרך ביטוי מילולי. אחרים ינסו להשתיק את הכאב הפנימי באמצעות אלכוהול או קנאביס, או יעבדו שעות אינסופיות עד שיחזרו הביתה מותשים, רצים אחרי ההישג הבא מתוך תקווה שהוא יביא איתו הקלה. החוט המקשר בין כל ההתנהגויות האלו הוא הניסיון הנואש לא לחוש, לא לגעת בעצב, בבדידות, בתחושת חוסר הערך וברגשות נוספים שיכולים לעורר כאב נפשי.

מבחינת בת הזוג או הסביבה הקרובה, דיכאון גברי סמוי הוא חוויה מתסכלת ומבלבלת. בת הזוג מרגישה לעיתים קרובות שהיא מאבדת את הקשר עם בן הזוג שלה ולכן היא עשויה לנסות לפתח שיחות רק כדי לקבל תשובות קצרות וסוגרות. לעיתים הסגירות הזו אינה אדישות, אלא פחד עמוק שאם ייפתח השיח, תצוף תחושה של כישלון או חולשה. בקרב הסביבה הרחבה, חברים, משפחה וקולגות לעבודה, הדיכאון הגברי הסמוי יכול שלא להראות כלל. הגבר ממשיך לתפקד, לעבוד, אולי אפילו להיות הישגי יותר. לרוב, החברות בישראל בין גברים מתמקדת בפעילויות משותפות ופחות בשיחות אישיות, מה שמאפשר להמשיך "לעשות" ולא לעצור רגע ולהרגיש. לכן, בהיבט החברתי הדיכאון הגברי הסמוי יכול להישאר בלתי מזוהה במשך תקופה ארוכה.

החוויה הפנימית של גבר עם דיכאון סמוי היא של ריקנות, בדידות ואובדן משמעות שמופיעות ברגעים מסוימים. כשהגבר לבד עם עצמו בפקק בדרך לעבודה, במקלחת, או בלילה לפני השינה, יכולים להופיע לרגע רגשות כואבים שמיד נדחקים הצידה. אלו רגעים מאיימים במיוחד, משום שהם מציבים את הגבר מול תחושה שהוא לא שולט במתרחש בתוכו. בהיבט הפיזי, החוויה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בכבדות, עייפות ושחיקה שאינן תמיד מזוהות כקשורות למצב נפשי.

אחד המאפיינים המרכזיים של דיכאון גברי סמוי הוא הקשר שלו לשימוש בחומרים ולהתנהגויות כפייתיות. גברים עם דיכאון נוטים יותר מנשים להשתמש באלכוהול או סמים כדרך להתמודד עם כאב נפשי (Von Zimmermann et al., 2024). התרבות הגברית המסורתית מאפשרת, ולעיתים אף מעודדת, שתיית אלכוהול או עישון קנאביס כדרך "לנקות את הראש" או "להוריד את הפאניקה". לאורך זמן, השימוש בחומרים מעמיק את הדיכאון, מגביר תחושות של בושה ותלות, ומרחיק את הגבר מהסביבה. בהיבט אחר, גברים רבים עם דיכאון סמוי מפתחים התנהגויות כפייתיות אחרות: התמכרות לעבודה, למשחקים, לפורנוגרפיה או לפעילויות עתירות אדרנלין. לפעמים אלו ניסיונות להרגיש חיים, חזקים, או בשליטה, גם אם המחיר האישי והזוגי כבד. כך נוצר מצב שבו הדיכאון מוסתר לכאורה וממשיך להשפיע מתחת לפני השטח.

ההקשר הישראלי: מלחמה, מילואים ותפקוד

בישראל, דיכאון גברי סמוי מקבל משמעויות נוספות. החברה הישראלית, שמדגישה את הצורך בעמידות וביטחון, יוצרת סביבה שבה קשה לגברים להכיר בפגיעות נפשית (קינן, 2012). גברים רבים משרתים חודשים ארוכים במילואים, חוזרים לעבודה תוך ימים ספורים, ונדרשים להמשיך לתפקד למרות שחלקם היו בסיטואציות מסכנות חיים כמה ימים קודם. תופעה זו התעצמה במהלך מלחמת חרבות ברזל על אף ניסיונותיו של צה"ל לעשות את מיטב יכולותיו באמצעות ביצוע סדנאות לעיבוד לחימה.

העלייה בשיעורי הפוסט טראומה בקרב גברים בישראל כתוצאה מהמלחמה המתמשכת, מסמנת שינוי תרבותי חשוב. לפיו, מצוקה רגשית גברית זוכה ללגיטימציה רחבה כאשר היא ממוסגרת כתגובה לאירוע קיצון חיצוני וברור. לכן המגמה הנוכחית של עלייה באבחון פוסט טראומה היא מגמה מבורכת בחלקה; היא פותחת שער עבור גברים לפגוש רגש, כאב ופגיעות ועם זאת מעבירה מסר של לגיטימציה מוגבלת לעשות זאת. הפגיעות של גבר יכולה להתקבל בחברה כשהיא תוצאה של אירוע קצה, מלחמה, או איום חיצוני ברור. עצב, בדידות וריקנות שאינם נושאים תווית טראומטית ממשיכים להיות מושתקים. במובנים מסוימים הדיכאון הגברי הסמוי אינו נפרד מהפוסט טראומה. כאשר אין לגיטימציה מוקדמת לעצב, פחד ותלות, החוויה הטראומטית לא עוברת עיבוד ומשמשת ככר פורה להתפתחות סימפטומים פוסט טראומטיים מתמשכים. האתגר החברתי והטיפולי בישראל הוא הרחבת מרחב הלגיטימציה הרגשית הגברית לא רק כתגובה לפוסט טראומה, אלא כחלק טבעי מהחוויה האנושית. הרחבה כזו עשויה להפחית דיכאון גברי סמוי ולחזק חוסן נפשי אל מול טראומות עתידיות.

מהסמוי לגלוי: דיכאון גברי בתהליך הטיפולי

טרנס ריל (Real, 1998), מטפל משפחתי אמריקאי שהקדיש חלק משמעותי מעבודתו להבנת הדיכאון הגברי הסמוי, הציע זווית נוספת להבנת התופעה. לטענתו, הדיכאון הגברי הוא סמוי לא רק מעיני הסביבה, אלא בראש ובראשונה מעיני הגבר עצמו. הגבר המדוכא אינו חווה את מצבו כדיכאוני משום שהחוויה הזו לא מתיישבת עם הדימוי הגברי שהוא נדרש להחזיק בו, דימוי של תפקוד, שליטה ועמידות. לפי ריל, התהליך הטיפולי המרכזי הוא העלאת הדיכאון בהדרגה מהרובד הסמוי לרובד הגלוי, תחילה בעולמו הפנימי של הגבר עצמו, ורק לאחר מכן במרחב הבין אישי. זהו תהליך מורכב ומאתגר, משום שהוא מחייב את הגבר לוותר, ולו זמנית, על "החזית הגברית" ולהסכים לפגוש פגיעות, תלות וכאב. ריל מתאר שלושה שלבים מרכזיים במהלך הטיפול. השלב הראשון הוא הכרה: הבנה שהכעס, האלכוהול, העבודה האובססיבית והניתוק הרגשי אינם הבעיה עצמה, אלא ביטויים של מצוקה עמוקה יותר. השלב השני הוא חיבור בין העולם הרגשי לממד השפתי באמצעות פיתוח היכולת להכיר כאב ולשיים אותו, לתת מילים גם לרגשות אחרים שנתפסים כשליליים כמו עצב, פחד ובדידות למשל. השלב השלישי הוא חיבור מחדש דרך יצירת קשר חי עם העולם הפנימי והחיצוני, לעיתים תוך עיסוק במקביל בטראומות מוקדמות ובהיסטוריה האישית שהובילה להדחקה. חשוב שהמפגש עם העולם החיצוני יהיה חלק בלתי נפרד מהתהליך, כדי שהתובנות לא יישארו רק במפגש הטיפולי אלא יהפכו לשינוי ממשי בחיים במשך הזמן.

כאן משתלבת באופן טבעי גישה טיפולית הנוקטת בעמדה עדינה, מכבדת ואמפתית. הגבר מגיע לטיפול, לא פעם בעקבות לחץ של בת הזוג או משבר חריף, כשהוא דרוך, חשדני ולעיתים אף תוקפני. תפקיד המטפל הוא לשמש נוכחות יציבה, מכילה שמאפשרת בהדרגה הורדה של השריון הרגשי. החשיפה הרגשית נעשית בקצב שהגבר יכול לשאת, תוך ביסוס מרחב שבו מותר להיות מבולבל ופגיע. לעיתים, הטיפול מתבצע בצורה משולבת לצד תרופות נוגדות דיכאון המשמשות כאמצעי המאפשר יציבות רגשית שתומכת בעבודה נפשית עמוקה יותר. בנוסף, קבוצות טיפוליות של גברים נמצאו כיעילות במיוחד משום שהן מפחיתות בושה, מנרמלות חוויה ומאפשרות למידה הדדית.

המעבר ההדרגתי של הדיכאון מהרובד הסמוי לרובד הגלוי משפיע על הגבר במגוון היבטים. זו חוויה שעשויה להיות מבהילה. הגבר מרגיש שהוא מאבד שליטה, מתפרק או נתפס כחלש ובמקביל עשוי להרגיש שינוי משמעותי כתוצאה משחרור ההחזקה וההסתרה. הדיכאון הופך לדבר שניתן לשיים, לראות ולדבר. רבים מגלים שכאשר הם מעזים לחשוף את הכאב, העולם אינו קורס ואפשר לסמוך עליו שהוא יספק את התמיכה שהגבר זקוק לה. בת הזוג יכולה להרגיש הקלה והמשפחה עשויה לעבור מעמדה מרוחקת או חסרת אונים לעמדה מגוייסת ותומכת. מדובר במהלך עם תנועה הדדית: ככל שהגבר מתחבר לעצמו, התפקוד בבית משתנה, המשפחה מתגייסת עבורו והתמיכה שלהם היא זו שנותנת לו את הכוח להמשיך בדרך שהתחיל.

הדיכאון הגלוי מאפשר טיפול עמוק ואותנטי, בין אם בטיפול פסיכודינמי ארוך טווח המתמודד עם פצעי הילדות, ובין אם בטיפול אינטגרטיבי. הוא מאפשר לגבר לזהות דפוסים חוזרים בחייו, מדוע וממה הוא בורח וכועס? מתי התחילה הקרבה לאיים עליו? החשיפה של "הדיכאון שמתחת לפני השטח" מאפשרת להפוך ממי שמופעל על ידי דחפים לא מודעים למי שמתחיל לנהל את עולמו הפנימי מתוך בחירה ומודעות. בשלב מתקדם העבודה הדינמית תעסוק באבל על הזמן שאבד, הקשרים שנפגעו, ועל חלקי העצמי שנדחקו לשוליים. בתהליך מקביל, תוכל להתגבש זהות גברית רחבה שמכילה דיאלקטיקה של כוח ורוך, עצמאות ותלות וחוסן ופגיעות. זיהוי דיכאון גברי סמוי מחייב פיתוח של רגישות מיוחדת לסימנים הייחודיים שלו. מטפלים צריכים לשאול שאלות ישירות על כעס, בעיות שינה, שימוש באלכוהול או סמים והתנהגויות בריחה או הימנעות. חשוב לברר על שינויים בדפוסי העבודה, במערכות היחסים ובתפקוד היומיומי. השאלות צריכות להיות מנוסחות בשפה שאינה מאיימת על תדמית הגבריות, ולהתמקד בהיבטים התפקודיים והמעשיים של החיים.

פגיעות ככוח ואחריות חברתית

דיכאון גברי סמוי נוצר מתוך תרבות, חינוך וציפיות חברתיות, ולכן ניתן לשנות אותו. הדרך לשינוי מתחילה בהכרה בכך שהגבריות האמיתית איננה בהדחקת רגשות ובניתוק מעצמנו, אלא דווקא ביכולת להיות במגע עם העולם הפנימי. להיות גבר חזק פירושו גם להיות פגיע, להכיר בכאב, ולבקש עזרה כשצריך. ככל שיותר גברים יעזו לדבר על הדיכאון שלהם, לחשוף את הקושי ולהתמודד איתו באומץ, כך תוכל התרבות הגברית כולה להשתנות. עם זאת, השינוי אינו יכול להישען על כתפיהם של גברים בלבד והאחריות היא חברתית במובן הרחב: נשים, תקשורת, מערכת החינוך, הצבא, והתרבות הישראלית כולה נדרשת לאפשר ולתמוך בביטוי רגשי גברי מורכב ולא שיפוטי. רק שינוי משותף, רב מערכתי, יוכל ליצור מרחב שבו גברים אינם נדרשים לבחור בין גבריות לבין אנושיות אלא יכולים להיות שניהם יחד.

רשימת מקורות

קינן, ע' (2012). כאילו היא פצע נסתר: טראומת מלחמה בחברה הישראלית. עם עובד.

Brownhill, S., Wilhelm, K., Barclay, L., & Schmied, V. (2005). ‘Big build’: hidden depression in men. Australian & New Zealand Journal of Psychiatry, 39(10), 921-931.‏

Real, T. (1998). I Don't Want to Talk About It: Overcoming the Secret Legacy of Male Depression. New York: Fireside/Simon & Schuster.

Von Zimmermann, C., Hübner, M., Mühle, C., Müller, C. P., Weinland, C., Kornhuber, J., & Lenz, B. (2024). Masculine depression and its problem behaviors: use alcohol and drugs, work hard, and avoid psychiatry! European Archives of Psychiatry and Clinical Neuroscience, 274, 321–333.