"אני לא זוכרת מתי חיבקתי לאחרונה את הבן שלי."

"הבת שלי מתרחקת ממני, אני חושבת שהיא לא רוצה שאתקרב."

"אני מתגעגעת לחבק את אחי, אבל פוחדת."

"איך אני יכול לדעת אם הוא רוצה שאלטף את ראשו, הוא לא מדבר אתי."

"היא לא מתקלחת כבר חודשים, איך אפשר להתקרב?"

במפגש עם בני המשפחה, אשר בקרבם חי אדם במצוקה נפשית, אנו, אנשי הטיפול המלווים, פוגשים לעיתים מקום כואב, חבוי ורגיש עד מאוד.

המקום של היעדרות הקִרבה הגופנית עם בן המשפחה הסובל. החלל הריק.

כאשר בעדינות אנו מורשים להיכנס למקום מקודש זה, נשמעים קולות המצוקה מעומק נפשם של היושבים בחדר.

בואו נחזור לרגע להתחלה. להיותנו תינוקות רכים. באמת רכים וזקוקים. לחום, לחיבוק, לאהבה, לנוכחות ברורה של מישהי או מישהו אחר, שיהיה שם תמיד עבורנו. בראשית החיים, אנו צריכים את המזון, את ניקיון גופנו מהצרכים שלנו, את המקום שיעטוף את גופנו וירעיף עלינו רוגע ובטחון, אך יותר מכל אנו זקוקים לקרבה גופנית.

הארלו (Harlow Harry) אשר פיתח את 'הפסיכולוגיה של החיבה', מצא כי הִתקשרות טובה ובטוחה של הילד להוריו, אינה נובעת רק מכך שהם מספקים לו את צרכיו הפיזיים, אלא מתוך תחושת הביטחון שמספקת קרבתם. מגע הוא תנאי הכרחי להתפתחות תקינה ולרכישת יכולות ומיומנויות תקשורת בינאישית בריאה ומעצימה (Harlow, 1958;Barnett, 2005).

יחסים אנושיים משפיעים על מבנה המוח. חוויות הקשורות למגע, ולהפעלת קשרים עצביים ספציפיים, הן קריטיות ליצירת סינפסות חדשות וחיזוקן של הקיימות (Schore, 2001; Siegal, 1999).

אנו זקוקים לדעת כי העיניים המביטות בנו, מתפעלות מאתנו, כאילו היינו האדם הכי מיוחד עלי אדמות, שכן אז - נוכל לצאת בספינתנו אל הדרך הארוכה והמפותלת, המחכה עבורנו לאורך החיים, מתוך ביטחון בעצמנו ובכישרונותינו.

ומה קורה כאשר לא הכל ממשיך על הצד הטוב. מה קורה כאשר הנפש נפגעת. מה קורה לגוף. לצורך בקשר, בקרבה, במגע.

אצל מטופלים הסובלים מסכיזופרניה תחושות הגוף מבטאות סבל מעיוות ומפגיעה חמורה. דימוי הגוף אצל חולים אלה מצוי במצב מעורער ונוטה לבטא חוסר יציבות והחצנה של החרדה הרגשית ממנה הם סובלים. רבים מהם מספרים את סבלם דרך הערוץ הגופני, בכאבים כרוניים, בבעיות בתפיסת הגוף כיחידה שלמה, בהיפוכונדריה ובחרדה ממשית לשלמות הגוף וחסינותו.

מטופלים אלו יראו נטייה לנסיגה פנימה אל תוך עצמם, להתכנסות, ונראה כאילו הם מחליקים במנהרה חלקה ותלולה לעולם מקביל אפל, כאשר הם מנתקים מגע עם העולם החיצוני. גופם משנה צורה ונראה לעיתים כשק כבד ורפוס - ראשם מוטה מעלה, פיהם נפער ועיניהם בוהות למרחבים ומתמזגות עם החלל. הדחף לחיים, לקשר, מתרופף והם נכנסים למצב הַשהייה רגשי.

ברגעים מעין אלה נדמה לנו שנמצא מולנו אדם חסר חיים (לוי, 2013 ; Rohricht, 2006 ; Jeknis, 2007).

מגע משחק תפקיד חשוב בתוך תהליך טיפול פסיכיאטרי, לאחר ביסוס של קשר טיפולי, והוא מהווה צורך מרכזי, פיסי ורוחני.

משיחות שנערכו עם מטופלים, ניתן להבין כי המגע אשר קבלו מאנשי הצוות המטפל, הביא לידי ביטוי את הצורך העצום שלהם להרגיש שייכות. המטופלים תיארו את חוויתם ואת הצורך שלהם במגע, כמועצמים במיוחד בעת הידרדרות נפשית. מגע עדין מאדם אחר הוא בעל איכות מנחמת ותומכת. המטופלים ציינו כי חסר להם המגע עם קרוביהם, בזמן האשפוז (Erikson & Erikson 2005).

"כשמישהו קרוב אליך, ונוגע בך, מחבק אותך, אתה יודע שבשבילו אתה "בסדר" כמו שאתה. הקִרבה היא מאוד חשובה. זה נפלא כשיש מישהו שנמצא קרוב אליך כאשר אתה זקוק לכך" (Barnett, 2005).

גישת הפסיכותרפיה הגופנית מציעה כי התייחסות לגוף ועבודה קונקרטית אתו ולא רק עם הערוץ המילולי, השיחתי, נחוצים לשם שיקום וארגון מחדש של הפצעים הרגשיים מהם המטופל סובל, ואשר אותם גופו מבטא באופן ראשוני ומיָדי (לוי, 2013).

מנהל יחידה טיפולית באחד מהמרכזים לבריאות הנפש, מתאר כי מטופלים הסובלים בעיקר ממצבי משבר עם הפרעות אפקטיביות (רגשיות) כמו דיכאון, חרדה, הפרעות דחק פוסט טראומטיות והפרעות אישיות, מקבלים טיפול בפסיכותרפיה גופנית. טיפול זה משלים לדבריו את הטיפול המסורתי, המילולי. המקום המאפשר למטופלים להיות בעלי נוכחות גופנית ומודעות גופנית גבוהים יותר, מסייע להם להתמודד ביעילות רבה עם משברים שנוטים לתקוף אותם ולחזור למרחב בטוח בנפשם שלהם (לוי, 2013).

אנו פוגשים כאן הזמנה להתחבר מחדש אל הכלי הראשוני והזמין כל כך שיש לנו כיצירי הטבע.

כשנוכל לחזור פנימה אל עצמנו, למצוא את הצורך הקיומי שלנו במגע אנושי, ולהעניק אותו שוב לנו וליקרים לנו.

כשנוכל לשחזר את הגעגוע, את החיבוק, את הנתינה ללא תנאי.

"אַהֲבָה שֶׁיּוֹדַעַת לְהִכָּנֵס דֶּרֶךְ סֶדֶק
כְּשֶׁהַדֶּלֶת סְגוּרָה,
אוֹ לִרְבֹּץ עַל הַמִּפְתָּן בְּשֶׁקֶט
בִּידִיעָה שֶׁהַדֶּלֶת אָכֵן תִּפָּתַח,
אַהֲבָה שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּ
כִּי הִיא עַצְמָהּ מַיִם
מַיִם חַיִּים" (לי עברון)