המונח "עובד/ת סוציאלי/ת קליני/ת" (מקביל ל-LCSW בארה"ב Licensed Clinical Social Worker) הפך לאבן נגף בשיח הטיפולי בעיקר בין העובדים והעובדות הסוציאלים לבין עצמם. בעוד שבארצות הברית הוא נועד לתחם ולהבחין בין עובדים סוציאליים שהוכשרו לטיפול קליני מעמיק לבין תפקידים אחרים במקצוע העבודה הסוציאלית, ומצריך רישוי קפדני ורציני, בישראל הדיון על לגיטימציה של המינוח חושף סדק עמוק יותר.

מאבק על אופיו של המקצוע

השיח על המינוח "עו"ס קליני" חושף בין היתר, מתח סמוי אך קיים: מצד אחד אי-הלגיטימציה הממסדית לעיסוק בעבודה סוציאלית פרטית וקלינית. העבודה הסוציאלית נתפסת היסטורית בישראל כמקצוע ציבורי חברתי הממוקד ברווחה ובשיקום. עבור מי שמבקש לעסוק בפסיכותרפיה בשוק הפרטי, המינוח הרשמי הופך להיות כלי הכרחי לבניית מעמד, להכרה במומחיות ובהכשרה הממושכת ולקבלת תעריפים מקובלים ובעיקר להבחנה בתחום העיסוק הנבדל מזה הנתפס כמסורתי ("רווחה").

עם זאת, הצורך בתיחום עבור מקצוע העבודה הסוציאלית אינו דרמטי כפי שהוא נתפס, שהרי המקצוע כולו מוסדר חוקית ואתית מתוקף חוק העובדים הסוציאליים. הבעיה האמיתית אינה נעוצה במחלוקת על כינוי התואר הזה.

הבעיה: היעדר הסדרת העיסוק בפסיכותרפיה

בפועל, הדיון המתיש סביב הוספת המילה "קליני" לשם התואר של העובד הסוציאלי הוא לא יותר מסימפטום ל**"הרעה החולה"** במערך הטיפול הנפשי בישראל: העדר הסדרה מקיפה של העיסוק בפסיכותרפיה.

פער חקיקתי זה יצר מציאות פרוצה וחסרת פיקוח, בה כל אחד יכול להכריז על עצמו כ"פסיכותרפיסט". בעוד שבמקרה של עובדים סוציאליים ישנה לפחות רגולציה של המקצוע, הרי שהכשל בהסדרת הפסיכותרפיה משפיע לרעה על כלל מקצועות הטיפול.

שורה תחתונה: מחובת ההסדרה לטובת הציבור

הרצון של העובדים הסוציאליים הקליניים על הכרה הוא לגיטימי, אך הוא ממוקד בנקודה צרה במערכת רחבה ומבולגנת.

כל הדיון סביב "עו״ס קליני" רק מדגיש את החובה המיידית של המחוקק הישראלי: הסדרת הפסיכותרפיה. כל עוד חוק לא יגדיר בבירור מי מוסמך לעסוק בטיפול נפשי, מהי רמת ההכשרה הנדרשת ומיהו הגוף המפקח – הציבור יישאר חשוף לטיפול לא מקצועי, והמלחמות המקצועיות בין הענפים השונים ימשיכו להסיט את תשומת הלב מהאתגר האמיתי.

זה הזמן להפסיק להתעסק בסימפטומים ולטפל בשורש המחלה.

האתר בתחזוקה